<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער שביעי</h1>
<h2>דף יב.</h2>
פוסק אדם (על) [עם] הגוי על המלאכה וקוצץ דמים והגוי עושה (בעצמו) [לעצמו], ואעפ"י שהוא עושה בשבת. וכן [השוכר] את הגוי לימים הרבה מותר אעפ"י שהוא עושה בשבת. כיצד כגון ששכר [הגוי] לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו, הרי זה כותב ואורג בשבת ומותר, כאילו קצץ עמו לכתוב לו ספר או לארוג לו בגד, שהוא עושה בכל עת שירצה, והוא שלא יחשוב עמו יום יום. בד"א בצנעה שאין הכל מכירין שזאת המלאכה הנעשית בשבת של ישראל היא, אבל אם היתה גלויה וידועה ומפורסמת אסורה, שהרואה את הגוי עושה אינו יודע שקצץ לו דמים ויאמר שפלוני שכר לו גוי לעשות מלאכה בשבת לפיכך הפוסק עם הגוי לבנות לו כותלו או חצרו או לקצור שדהו או ששכרו שנה או שתים לבנות לו חצר או ליטע לו כרמים, אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור לו להניחו לעשות בשבת מפני שאינם יודעים שפסק, ואם היתה המלאכה חוץ לתחום מותר, שאין שם ישראל שיראה את הפועלים כשהם עושים בשבת, לר"ם. כתב הראב"ד השוכר את הגוי לשנה או לשתים שיעשה מלאכה אין זה קבולת (ואעפ"י שהגוי עושה מלאכה זאת בשבת מותר). ולא נתברר לי דבר זה, שודאי כל זמן שהפועל והבטלה הוא על ידי [ה]גוים הרי זה קבולת, [ואע"פ שהגוי עושה מלאכה בשבת מותר]. ורבינו יעקב התיר כל קבולת בשבת ואפילו בתוך התחום ואעפ"י שידוע שהוא של ישראל. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ויש מן הגדולים שכתב גוים שלקחו מעצמם מלאכת ישראל ועשאוה בשבת אסור לאותו ישראל (לקנות) [ליהנות] באותו דבר לעולם. ויראה לי בין שנתנה לו בערב שבת בין שלקחה הגוי בשבת אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, כמו שמבואר מלשון הר"ם שכתבנו.
